עונה 1 פרק 8

דמות: כרמן

קוראים לי כרמן. ה.. האח שלי מכור. האח שלי היה מכור… והבוקר, אני… סליחה.. שכחתי. לפני שהגעתי לאלכוהוליסטים אנונימיים הייתי טבח. כלומר, אני עדיין טבח. אני פשוט טבח מסוג אחר. 

אחי ואני, היינו מבשלים הרבה ביחד, במיוחד כשהיינו ילדים. אז היינו הכי קרובים. אוכל תמיד היה המכנה המשותף שלנו. רצינו לפתוח מסעדה ביחד. היה לנו רעיון לשם, לאווירה, הכל. לאחי הייתה היכולת לגרום לך להרגיש בטוח בעצמך. כשהייתי ילד, כשהייתי לחוץ, מפוחד, כשלא רציתי לעשות משהו, הוא תמיד היה אומר לי פשוט להתמודד. לגמור עם זה. הוא תמיד היה אומר.. זה טיפשי.. הוא תמיד היה אומר… "תשתולל".

הוא היה קולני, והוא היה קורע מצחוק. והייתה לו יכולת מדהימה, הוא יכל להיכנס לחדר, ולהוריד את הטמפרטורות מיידית. הוא יכל להרגיע את האווירה. ו…. אני לא בנוי ככה. אני.. לא היו לי הרבה חברים, כשגדלתי. היה לי גמגום כשהייתי ילד. פחדתי לדבר חצי מהזמן. ו… קיבלתי ציונים מחורבנים כי לא יכולתי להתרכז בבית הספר. לא התקבלתי לקולג'. לא היו לי חברות. אני לא חושב שאני מצחיק.

תמיד חשבתי שאחי הוא החבר הכי טוב שלי. שידענו הכל זה על זה. אבל… כולם חשבו שהוא החבר הכי טוב שלהם. הוא היה כל כך ממגנט. ו.. לא ידעתי שאחי משתמש בסמים. מה זה אומר עליי?

ככל שהתבגרנו הבנתי שאני לא יודע עליו כלום. לא באמת. הוא הפסיק לתת לי להיכנס למסעדה, לפני כמה שנים. הוא פשוט התנתק ממני, בבת אחת. וזה… זה כאב, אתם יודעים? ואני חושב שזה הדליק אצלי משהו והייתי כזה, "טוב, לך תזדיין. חכה ותראה!" ובגלל שהיה לנו את הקשר הזה דרך האוכל ובגלל שהוא גרם לי להרגיש כל כך דחוי, ועלוב, ומחורבן, ולא מגניב, תכננתי ללכת לעבוד בכל המסעדות הטובות בעולם. אני הולך לעבוד במטבחים אמיתיים, לעזאזל עם המקום המחורבן של אמא ואבא.

וזה נשמע מגוחך כשאני אומר את זה עכשיו, אבל זה מה שעשיתי. וכיסחו לי את הצורה. עמדתי והפרדתי עשבי תיבול, ניקיתי אויסטרים וצדפות וקיפודי ים. וחתכתי את עצמי. ונכנסו לי שום, בצל ופלפל לציפורניים ולעיניים. והעור שלי היה יבש ושמנוני בו זמנית. היו לי יבלות על האצבעות מהסכינים והקיבה שלי נדפקה. וזה היה… כל עולמי.

וכעבור שנתיים קרה משהו מצחיק.. בפעם הראשונה בחיי, ביססתי לעצמי מעמד. והייתי מהיר. לא פחדתי. והמסלול היה ברור והרגשתי.. הרגשתי בסדר, אתם יודעים? ידעתי אילו ירקות הולכים טוב ביחד, חלבונים, טמפרטורות, רטבים, כל החרא הזה, וכשמישהו חדש היה מגיע למסעדה להתמחות, הייתי מתייחס אליו כאילו הוא מתחרה, כאילו אני הולך לחסל את המזדיין הזה.

הרגשתי כאילו אני יכול לדבר דרך האוכל, כאילו  אני יכול לתקשר באמצעות יצירתיות. היה לי את הביטחון העצמי הזה, שסוף סוף הייתי טוב במשהו, וזה היה כל כך חדש וכל כך מסעיר, ורק רציתי שהוא ידע את זה, ולעזאזל, רק רציתי שהוא יגיד "עבודה טובה".

וככל שהוא לא הגיב, וככל שמערכת היחסים שלנו .. נהייתה מתוחה, כך נכנסתי עמוק יותר לעסק, ונהייתי טוב יותר. וככל שהתנתקתי מיותר אנשים, כך חיי נהיו שקטים יותר. ושגרת העבודה במטבח הייתה כל כך… עקבית, ומחמירה, ועמוסה, וקשה, ותוססת, ואיבדתי את תחושת הזמן והוא מת.

והוא הוריש לי את המסעדה שלו.

ובמשך החודשים האחרונים, ניסיתי לתקן אותה, כי היא הייתה במצב רע, וברור לי שזה שאני מנסה לתקן את המסעדה, זה בעצם ניסיון שלי לתקן את מה שקרה עם אחי. ולא יודע, אולי לתקן את המשפחה כולה, כי… המסעדה הזאת הייתה, ונשארה, חשובה מאוד לאנשים. היא חשובה לי מאוד. אני פשוט לא יודע אם היא אי פעם הייתה חשובה לו.