הבן
פלוריאן זלר
תמונה 5- ניקולא וסופיה
בוקר. בדירת פייר. הדברים עדיין על הארץ, ועדיין כולם מתנהגים כאילו הכאוס לא קיים. סופיה
מכינה ארוחת בוקר. היא הולכת אל דלת חדרו של ניקולא)
סופיה:ניקולא? אתה מוכן? צריך לצאת
(משהו מצפצף במטבח. היא הולכת לשם בחיפזון)
(בדרך): ניקולא? אתה שומע אותי?
(היא נעלמת לרגע במטבח. מבחוץ):
הכנתי לך קפה. יש לך בדיוק זמן לשתות.
(היא חוזרת לסלון)
ניקולא?
(היא חוצה את הסלון ודופקת על דלתו של ניקולא)
ניקולא? אתה הולך לאחר.
(שהות)
ניקולא, אי אפשר ככה כל בוקר... אתה שומע אותי?
(שהות)
ניקולא, אני מדברת אליך! תפתח את הדלת...
(שהות)
הגיע הזמן. אתה לא יכול לאחר כל יום... אתמול כבר איחרת... אתה שומע אותי?
(לפתע הדלת נפתחת)
למה אתה לא עונה לי?
ניקולא:אני עונה לך.
סופיה:אתה צריך ללכת.
ניקולא:אני יודע.
סופיה:בוא הכנתי לך קפה. שב. יש לך בדיוק זמן.
(סופיה הולכת להביא את הקפה מהמטבח. ניקולא מתיישב)
(מבחוץ): אני גם צריכה להכין בקבוק לאחיך הקטן. גם לי לא כדאי לאחר. אחרת יהיה פה קונצרט...
(ניקולא טומן את פניו בידיו)
ניקולא:איפה אבא שלי?
סופיה (מבחוץ): הוא כבר יצא. היתה לו פגישה מוקדם על הבוקר.
(היא חוזרת עם הקפה)
הנה, הקפה שלך. אתה לא רוצה עוד משהו?
(סופיה מבחינה בניקולא המסתיר את פניו)
מה יש לך?
(הוא לא עונה. סופיה מתקרבת)
ניקולא? מה קרה?
ניקולא:כלום.
סופיה:מה? כואב לך משהו?
(הוא לא עונה. אפשר להאמין שהוא בוכה, אבל לא רואים את פניו)
ניקולא, מה קורה? ספר לי.
ניקולא:אני לא יודע.
סופיה:אתה עצוב?
(הוא לא אומר שלא)
למה אתה עצוב?
ניקולא:אני לא יודע.
סופיה:אתה לא יודע?
ניקולא:לא.
סופיה:ו זה קורה לך הרבה, להתחיל לבכות ככה בלי סיבה?
(הוא לא עונה)
ניקולא? זה קורה לך הרבה?
ניקולא:אני לא בוכה.
(שהות קצרה. סופיה אובדת עצות. היא לא יודעת מה לעשות)
סופיה:מה קרה?
ניקולא:אני לא מצליח להבין מה הטעם...
סופיה:של מה?
ניקולא:הכל... החיים.
סופיה:מה הטעם בחיים?
(היא נראית אובדת עצות)
לפעמים, צריך להחליט לא לשאול את עצמך את השאלה הזאת. אתה לא חושב? צריך להסתפק בזה שהולכים קדימה... בלי לחשוב יותר מדי.
(היא מניחה יד על כתפיו, כמו כדי לנחם אותו)
בסדר לך פה, נכון? בחדר החדש שלך? רצית לגור פה. ותראה, סידרנו הכל כדי שזה יהיה אפשרי. זה צריך לגרום לך הרגיש קצת יותר טוב לא? תראה איך אבא שלך דואג לך. הוא לא מפסיק לדבר עליך. מדבר עליך כל הזמן. אה? קדימה... צריך להיות אמיץ.
ניקולא:כן.
סופיה:ויש גם את אחיך... הוא עדיין קטן, אבל בקרוב תוכל ללמד אותו כל מיני דברים, לשחק אתו... אה? אתה חשוב בשבילו. קדימה...
ניקולא:כן. סליחה. אני ממש מצטער. אני לא יודע מה עבר עלי.
סופיה:אל תתנצל, זה יכול לקרות לכולם...
(הוא מוחה את דמעותיו ושותה את הקפה שלו)
יותר טוב?
ניקולא:כן. תודה.
סופיה:קדימה...
ניקולא:כן. אני צריך ללכת.
(הוא קם ולוקח את התיק שלו)
אני יכול לשאול אותך משהו?
סופיה:בטח...
ניקולא:כשפגשת את אבא שלי... ידעת שהוא נשוי?
סופיה:אה? אני...
ניקולא:ידעת?
סופיה:כן.
(שהות)
אבל הוא מיד אמר לי ש...
ניקולא:שמה?
סופיה:אולי הכי טוב שתדבר על זה אתו, אתה לא חושב?
ניקולא:אני לא יודע.
סופיה:אני חושבת שזה יהיה יותר טוב. במיוחד שכבר הגיע הזמן ללכת עכשיו...
ניקולא:את יודעת, כשהוא עזב, אמא שלי לקחה את זה כל כך קשה היא ממש סבלה. והיא לא הפסיקה להגיד עליו דברים איומים אבל אני - אני הערצתי אותו. זאת אומרת... זה היה כאילו חתכו אותי לשניים. ומאותו רגע, כבר לא ידעתי יותר מה לחשוב.
סופיה:אני מבינה. זה לא מצב פשוט...
ניקולא:את חושבת שהיא כועסת עלי? זאת אומרת, שעברתי הנה...
סופיה:אני חושבת שהיא מכבדת את ההחלטה שלך.
ניקולא:לפעמים אני מרגיש אשם על זה.
סופיה:אתה לא צריך.
ניקולא:וזה לא הפריע לך?
סופיה:סליחה?
ניקולא:כשפגשת אותו, וידעת שהוא נשוי, ושיש לו כבר בן, זה לא הפריע לך?
סופיה:אני... מה אתה רוצה שאני אגיד לך, ניקולא?
ניקולא:כלום, את צודקת. אני לא יודע למה אני שואל אותך שאלה כזאת... זה מטומטם.
סופיה:לא, זה לא מטומטם. פשוט-
ניקולא (קוטע אותה): בכל מקרה אני צריך ללכת. להתראות.
(הוא לוקח את התיק שלו ויוצא בן רגע. סופיה מוצאת את עצמה לבד, מעורערת מן המטוטלת הלא צפויה של מצבי רוחו)
סופיה:להתראות.
(שהות. חושך)