הדוב

אנטון צ'כוב

פופובה: איך אתה מעיז לדבר אלי בצורה כזאת?

סמירנוב: אל תצווחי. אני לא המשרת שלך! ובלי צביעות בבקשה – הרשי לי לקרוא לכלב בשמו. אני אינני אישה, ואני רגיל להגיד בקול רם מה שאני חושב. ושלא תצעקי עלי!

פופובה: אני לא צועקת! אתה צועק! עזוב אותי במנוחה, בבקשה!

סמירנוב: שלמי לי את הכסף, אני עוזב אותך במנוחה.

פופובה: אני לא אתן לך שום כסף!

סמירנוב: עוד איך תתני לי!

פופובה: רק בשביל ללמד אותך לקח – לא אתן לך אף פרוטה. זהו! עכשיו – עזוב אותי במנוחה, בבקשה.

סמירנוב: הביטי, אין לי הכבוד והעונג להיות בעלך או ארוסך, אז עשי לי טובה ואל תעשי לי הצגות, סצינות וסקנדלים. (יושב) זה לא מוצא חן בעיניי.

פופובה: אתה יושב?

סמירנוב: אני יושב. כן, בהחלט.

פופובה: אני מבקשת ממך שתסתלק מפה!

סמירנוב: תני לי את הכסף שלי... (הצידה) או, אני רותח מכעס. רותח מכעס! בפרוש!

פופובה: אני לא מתכוננת לנהל שיחה עם אנשים חסרי נימוס. תסתלק מפה! אתה הולך? לא?

סמירנוב: לא!

פופובה: לא?

סמירנוב: לא.

פופובה: אתה מוז'יק! אתה איכר גס-רוח! אתה דוב מסורבל! אתה חיה! אתה פרא! אתה מפלצת!

סמירנוב: מה אמרת? מה אמרת?

פופובה: אני אמרתי שאתה דוב. אני אמרתי שאתה מפלצת.

סמירנוב: ואת חושבת שרק מפני שאת מן יצור פיוטי ועדין כזה יש לך את הזכות להעליב אותי? זה מה שאת חושבת? כן? אני מזמין אותך לדו-קרב. אקדחים!

פופובה: דוב! דוב! דוב! דוב! דוב! דוב! דוב!

סמירנוב: הגיע הזמן להשתחרר מדעות קדומות! לא רק גברים חייבים לשלם בדם על עלבונות! לכל השדים והרוחות – אם הנשים רוצות שיווי זכויות, אמנציפציה, אז בבקשה! שתהיינה שוות בן שווים! נילחם! דו-קרב!

פופובה: בבקשה! דו-קרב. אתה רוצה להילחם.. מצדי זה בסדר גמור.

סמירנוב: עכשיו. מיד. הרגע.

פופבה: הרגע. לבעלי היו איזה שהם אקדחים. אני אלך להביא אותם מיד (יוצאת מהר וחוזרת) באיזה תענוג ארה כדור ישר אל אמצע הראש הגדול שלך! שיקח אותך השד! (יוצאת)

סמירנוב: אני אירה בה כמו בתרנגולת. אני לא ילד קטן. אני לא כלב שעשועים סנטימנטלי! יצורים פיוטיים ועדינים לא קיימים בשבילי! שתילחם! אם היא מאמינה בשיוויון שתילחם. כאן המינים שווים. אני אירה בה כמו בתרנגולת! כן. בהחלט. אבל – איזו אישה! "שייקח אותך השד!"?? "אני אירה כדור ישר אל אמצע הראש הגדול שלך..!" איזו אישה! איך היא הסמיקה מכעס! איך נצצו עיניה! הזמנתי אותה לדו-קרב – והיא קיבלה את ההזמנה. לומר את האמת – פעם ראשונה בחיי שאני רואה אישה כזאת! אישה אמיתית! לא איזה מן לימון חמוץ ורכרוכי... אישה! אש! אבק שריפה! זיקוקי די נור! אני כמעט מצטער שאני מוכרח להרוג אותה.

אני בהחלט מחבב אותה, בהחלט. אני כמעט מוכן לשכוח את החוב. הכעס חלף, אני לא רותח. אישה יוצאת מן הכלל! נפלאה!

פופובה: (נכנסת ובידיה שני אקדחים) הנה הם, האקדחים. לפני שאנחנו יוצאים להילחם, אתה צריך להראות לי איך משתמשים בהם, איך יורים. זאת פעם ראשונה שאני מחזיקה אקדח ביד.

סמירנוב: אז כמו שאת רואה, אלה הם אקדחים. יש כל מיני אקדחים, האקדחים האלה, נועדו במיוחד לצרכי דו-קרב. בעלי פעולה כפולה. יש גם אקדחים בעלי פעולה משולשת וניצרות. אקדחים מצויינים. הם עולים לפחות תשעים רובלים הזוג. עלייך להחזיק את האקדח כך.. (לעצמו) איזה עיניים... איזה עיניים! אישה כזאת מבעירה בך אש!

פופובה: ככה?

סמירנוב: כן, ככה. אז את משחררת את הניצרה, מכוונת – כך... הראש קצת לאחור.. עוד קצת.. מתחי את הזרוע.. לגמרי – זהו! טוב מאוד. את האצבע שימי כאן – על הצ'ופצ'יק הקטן הזה.. זהו. וכל מה שעלייך לעשות זה – ללחוץ. הדבר החשוב ביותר הוא, לא להתרגש, לשמור על קור רוח, ולכוון לאט לאט, לא למהר. את צריכה להשגיח שהיד שלך לא תרעד.

פופובה: טוב, בסדר. אבל לא יהיה נוח לירות בתוך הבית. בוא, נצא לגן.

סמירנוב: נצא. אבל אני מודיע לך מראש: אני אירה באוויר.

פופובה: רק זה עוד היה חסר לי! למה?

סמירונוב: למה! למה! מפני שזה עסק. זה – למה!

פופובה: אתה פוחד! כן! אה אה! לא, אדוני, אתה לא תתחמק מזה בקלות כזאת! לא! לא! תואיל בטובך לבוא אחרי. אני לא אנוח ולא ארגע, עד שלא אקדח לך חור בתוך המצח הזה שלך! המצח הזה, שאני שונאת כל כך! אתה מפחד?

סמירנוב: כן. אני מפחד.

פופובה: אתה משקר! מדוע אתה לא רוצה להילחם?

סמירנוב: מפני ש.. מפני שאני.. מפני שא... מפני שאת מוצאת חן בעיניי. אני מחבב אותך.

פופובה: (בצחוק מר) אני מוצאת חן בעיניו! הוא מעיז לומר שהוא מחבב אותי! (מראה על הדלת) החוצה!

סמירנוב: (מניח את האקדח והולך. ליד הדלת מתעכב. רגע מסתכלים זה מול זה, מבלי להוציא הגה, אחר כך ניגש אליה ואומר) רגע אחד.. תקשיבי, את עוד כועסת? אני נרגז מאוד בעצמי, אבל.. את מבינה אותי.. איך לומר את זה.. העובדה היא ש.. את מבינה.. אם אדבר בגילוי לב ולעניין.. האם זאת אשמתי שאת מוצאת חן בעיני? את מוצאת חן בעיניי. את מבינה? אני... אני מחבב אותך.. אני כמעט אוהב אותך.

פופובה: זוז ממני! אני שונאת אותך!

סמירנוב: אלוהים! איזו אישה! אני לא ראיתי דר כזה בכל ימי חיי! אני אבוד. 

פופובה: אל תזוז – או שאני יורה.

סמירנוב: כן! תירי! את לא מסוגלת להבין בכלל מה את אומרת – למות לנגד עיניים נפלאות כאלה, שמביטות בי.. למות ביריית אקדח, שמחזיקה אותו יד קטנה ועדינה שכזאת.. תחשבי על זה עכשיו, והחליטי מיד, מפני שאם אני אצא מפה עכשיו, לעולם לא נתראה שוב.. את מוכנה להיות אשתי?

פופובה: (ניגשת, מניעה אקדחה) נילחם! דו-קרב!

סמירנוב: אני יוצא מדעתי. אני משתגע. אני לא מבין שום דבר.

פופובה: דו-קרב!

סמירנוב: דעתי נטרפה עלי. אני מאוהב כמו ילד, כמו אידיוט. (תופס בידה) אני אוהב אותך....(כורע ברך) כמו שלא אהבתי מעודי! אני עזבתי שתיים עשרה נשים.. תשע נשים עזבו אותי, אבל לא אהבתי אף אחת כמו שאני אוהב אותך. אני חלש. אני סמרטוט. אני כורע על ברכיי כמו טיפש ומבקש את ידך. לא אהבתי במשך חמש שנים. נדרתי נדר. נשבעתי לא להתאהב! ופתאום – אני מאוהב, עד אחרי האוזניים.. אני מציע לך את ידי. אני מבקש שתתחתני איתי, שתהי לי לאישה. כן – או לא? לא רוצה? לא צריך! (פונה ללכת)

פופובה: חכה!

סמירנוב: (נעצר) כן?

פופובה: שום דבר. אתה יכול ללכת. לא. כן. לך מפה. חכה. לא. לא כלום. לך מפה. לך מפה. אני שונאת אותך! אבל --- אל תלך! או – אם רק היית יודע כמה אני כועסת! אני רותחת מכעס! (משליכה את האקדח על השולחן) האצבעות שלי כבר התנפחו מהדבר הגועלי הזה...למה אתה מחכה? לך! לך מפה! החוצה!

סמירנוב: שלום לך.

פופובה: כן, כן, לך לך, הסתלק! לאן אתה הולך? חכה רגע! עצור! או – לך מפה. לך כבר. אני רותחת מכעס. שלא תקרב אלי. שלא תקרב אלי!

סמירנוב: אני כל כך כועס על עצמי. אני אוהב אותך! מה יוצא לי מזה שאני אוהב אותך? שמחה גדולה! מחר, אני צריך לשלם את הריבית! (מחבק אותה במותניה) אני לא אסלח לעצמי לעולם על העניין הזה...

פופובה: עזוב אותי. לך ממני. סלק את הידיים שלך! אני.. שונאת אותך! אני... דו-קרב! (נצמדים נשיקה ממושכת)