חוץ. רחוב. יום
ויקטור מבחין במיכאלה חולפת על פניו, ומחליט לגשת לדבר איתה

ויקטור:
תסלחי לי? תסלחי לי, סליחה, את חדשה פה, נכון?

מיכאלה:
נכון.

ויקטור:
אז זהו, העניין הוא שאני רואה אותך פה כבר כמה ימים. אז קודם כל, ברוכה הבאה לקריית ים. אני ויקטור, שמעת עליי כבר?

מיכאלה:
לא.

ויקטור:
אף אחד לא סיפר לך עליי?

מיכאלה:
לא. אף אחד.

ויקטור:
מאוד משונה. בכל מקרה, נעים מאוד.

מיכאלה:
נעים מאוד. אני מיכאלה (הם לוחצים ידיים)

ויקטור:
מותר לשאול אותך מיכאלה, במה את עוסקת?

מיכאלה:
כן בטח. אני שחקנית.

ויקטור:
מה את אומרת? שחקנית? אני מכיר את העולם הזה טוב מאוד. תל אביבית?

מיכאלה:
כן.

ויקטור:
מכיר טוב מאוד גם את תל אביב. ארלוזורוב, ז'בוטינסקי...

מיכאלה:
נכון

ויקטור :
אני גם מכיר המון אנשים שם. בעצם שנינו מתעסקים בתקשורת (ברקע נשמע קול גברי צועק בצער "אוולין, אל תעזבי אותי, אוולין!")

מיכאלה:
מה זה הצעקות האלה?

ויקטור:
אל תיבהלי, זה מהבית משוגעים פה. זה אחד שהיה גר פה בקריה והייתה לו חברה שעזבה אותו. ומאז הוא כל הזמן שם צועק, קורא לה. בדרך כלל זה בלילה. כל לילה הוא צועק לה. (אחד משכניו של ויקטור לפתע ניגש אליהם)
אהלן דויד.

דויד:
ויקטור, תקשיב טוב, אתמול בשש וחצי בערב ראיתי טלוויזיה עם הילד שלי...

ויקטור:
די, די, דויד...

דויד:
עכשיו אני אומר לך, ואני מזהיר אותך: אם עוד פעם אחת בשעה כזאת אני רואה את הזבל שלך, אני בא ושובר לך את כל התחנה!

ויקטור:
נו, אני יודע, זה היה רק שלוש דקות! אם הייתי מראה לך את העטיפה... (מיכאלה פונה ללכת)
(למיכאלה)רגע, שניה, שניה...
(לדויד) אם היית רואה את העטיפה בחיים לא היית יודע ש...

דויד:
זה לא מעניין אותי! אתה צריך להיות אחראי. לדעת מה שאתה עושה. וזאת לא פעם ראשונה. שאני אדבר עם אימא שלך שוב?

ויקטור:
מה אתה מכניס את אימא שלי בכלל?

דויד:
אל תרים עליי יד!

ויקטור:
מי מרים יד?

דויד:
אני אומר לך אל תרים יד! אתה צריך להתבייש בעצמך. אני מזהיר אותך. אני את שלי אמרתי. (דויד הולך)

ויקטור (למיכאלה):
הוא סתם עצבני עכשיו, הוא בחור טוב. רק מה? אני אתמול בטעות, יש לי תחנת כבלים פיראטית, ואני אתמול בטעות שמתי סרט פורנו בשעה של הילדים, איזה בלגאן עשו לי מזה. מיכאלה, אולי נשב פה? אני אשמח מאוד מאוד להזמין אותך לקפה.

מיכאלה:
לא תודה, באמת, תודה.

ויקטור:
אל תדאגי, זה מקום נחמד.

מיכאלה:
לא, המקום נראה מאוד סימפטי, גם האנשים נראים נחמדים, אני פשוט חייבת לזוז, אני מאוד ממהרת.

ויקטור:
טוב, אז אני אגש ישר לעניין, אני לא יודע אם זה כל כך מתאים לך, אבל יש לי היום בלילה אורגיה עם איזה שתי נורווגיות מקיבוץ אפק, אז אם בראש לך להצטרף...(מיכאלה בשוק) למרות איך שאני קולט אותך את נראית טיפוס יותר סולידי. אולי את לא בנויה לאורגיות, אפשר גם יום אחר, לא אכפת לי, מה את אומרת אה?

מיכאלה:
תסלח לי, אבל אני פשוט אלך.

ויקטור:
טוב, סליחה, סליחה אל תלכי כועסת.

מיכאלה:
פשוט תן לי ללכת!

ויקטור:
לא, זה היה בצחוק ואת אולי לא הבנת את זה. זאת הייתה בדיחה.

מיכאלה:
אני לא כועסת. אני פשוט רוצה ללכת.

ויקטור:
לא, אני מרגיש שמשהו לא בסדר, ואני לא רוצה שתלכי עם כעס כזה. זאת הייתה בדיחה.

מיכאלה:
בסדר. בסדר.

ויקטור:
אז את לא כועסת?

מיכאלה:
לא כועסת.

ויקטור:
חברים?

מיכאלה:
חברים.

ויקטור:
חברים חברים?

מיכאלה:
חברים חברים ויקטור

ויקטור:
להתראות

מיכאלה:
להתראות (מיכאלה הולכת)