סרוגים
הודיה הולכת במסדרונות האוניברסיטה ומוצאת את עצמה מול אברי. הוא מחייך אליה.
אברי:
היי זאת את
הודיה:
כל הזמן
אברי:
המקריות הזאת זה משהו, הה?
הודיה:
אם היא "משהו" אז זה כבר לא מקריות...
אברי:
פילוסופיה?
הודיה:
כמעט (הודיה מחייכת אליו וממשיכה ללכת, הוא הולך איתה)
אברי:
אני עוד אגלה... רגע... זה זמן טוב לסגור חשבון, לא?
הודיה:
סליחה?
אברי:
את חייבת לי שקל. (הודיה עוצרת בהלם, מסתכלת על אברי ורואה שהוא מחייך מאוזן לאוזן)
הודיה:
זה מה זה לא מתאים לי (מתחילה לחטט בלחץ בתיק שלה, מחפשת את הארנק)
אברי:
זה דווקא מאוד מתאים לך...
הודיה:
מה?
אברי:
לקחת שקלים מאנשים זרים ולא להחזיר...
הודיה:
ממש לא... (מבינה שהוא מסתלבט)
(הודיה מוצאת את הארנק, מוציאה שטר של מאה שקל)
זה מה יש לי.
אברי (לוקח את השטר והולך לדוכן הקרוב. הודיה לא מבינה מה אברי רוצה. אברי חוזר לועס מסטיק, הוא מושיט לה 99 שקלים):
תשעים ותשעה שקלים עודף. בבקשה. הייתי קונה גם לך בזוקה , אבל אז שוב פעם היית חייבת לי ולא היינו יוצאים מזה
הודיה (מוציאה את הארנק ומכניסה את העודף):
טוב... תודה... העיקר שעד גיל 21 תגיע לירח, או משהו...
(היא פונה ללכת, אברי מנסה לגרום לה לדבר איתו עוד קצת, הולך אחריה)
אברי:
דווקא יצא משהו יותר מוצלח... (מקריא מהבזוקה) בחורה יפה תסכים לצאת איתך...
הודיה (בחיוך קצת מפלרטט):
אתה קרצייה, אתה יודע?
אברי (מושיט יד ללחיצה):
אברי
הודיה (משתהה קצת אבל מושיטה לו יד):
הודיה.
(לוחצים לחיצה ארוכה קצת, הודיה משתפת פעולה)
אברי:
הודיה זה שם של דוסיות
הודיה (מתבוננת בו. האם הוא יודע?):
על מה אתה מבסס את המסקנה הזאת?
אברי:
משפטים?
(הודיה צוחקת ועושה "לא" עם הראש...)
אז הודיה... הלא משפטנית והלא דוסית... תקשיבי... יש עכשיו אחלה סרט בסמדר, של נו... הבמאי הגרמני הזה... קלאוס פון... משהו... רוצה לבוא?
הודיה:
mit ganzem Herzen (תרגום: בשמחה) מתי?
אברי:
מחר. שישי בלילה, בשמונה וחצי... נשב איפשהו קודם?
הודיה:
רק בשישי יש אותו?
אברי:
לדעתי כן...
הודיה:
אז לא... אני לא פנויה... שישי הזה כבר עשיתי תכניות
אברי:
לא נורא, תני לי את המספר שלך ננסה לקבוע משהו לשבוע הבא...
הודיה:
לא צריך... נתראה כאן בטח... מתישהו... במקרה...
אברי:
אני לא כאן בשבוע הבא
הודיה:
מה?
אברי:
נגמר הסמסטר אני אדם חופשי..
הודיה:
אה..
אברי:
אז תקחי את הטלפון שלי... אם את לא רוצה לתת לי את שלך?
הודיה:
אה... לא... עזוב... נראה לי שלא כדאי... אני מצטערת, אני חייבת ללכת, אני ממהרת.