מטומטמת

דודי: תמי! תמי... חכי רגע , נו תמי. 

תמי: תגיד לי מה זה היה? 

דודי: אין לי מושג, הבן אדם מחופף לגמרי. 

תמי: אז לא היית בדירה של חברה שלו? 

דודי: את צוחקת עליי? אני לא יודע מי זאת בכלל. 

תמי: מכל האנשים באולם הוא הצביע דווקא עליך? 

דודי: כן. מה את לא רואה שהוא לא בסדר קצת? 

תמי: מה עשית שם?
המסיבה נגמרה באחת עשרה, ברבע לשתיים עצרת את נמרוד באמצע תל אביב. 

דודי: מה זה את חוקרת אותי עכשיו? 

תמי: לא, אני שואלת אותך בתור אשתך. 

דודי: סתם, הסתובבתי קצת, לא רציתי לחזור הביתה בסדר? ישבתי לשתות באיזה בר. 

תמי: באיזה בר? 

דודי: מה זה משנה? 

תמי: לבד? 

דודי: כן תמי לבד, מפתיע אותך? 

תמי: אז איפה עצרת את נמרוד? 

דודי: סתם הסתובבתי קצת, לא רציתי לנהוג שיכור, ואז... רציתי להשתין, נכנסתי להשתין באיזה חצר וקלטתי אותו. 

תמי: אז למה שהוא יחשוב שהיית אצל חברה שלו? 

דודי: למה? כי הוא מחופף לגמרי, זה למה. בחייאת תמי, משהו מכל מה שהוא אמר נשמע לך הגיוני? 

תמי: אני לא יודעת. 

דודי: כן? זקן סנילי במעיל כחול נתן לו פאקינג חמש מאות אקסטות באמצע היום בגן מאיר? והספר בשביל מה? אולי גם הוא טבול באסיד. בחייאת תמי , כל המונולוג שהוא דפק על המפרי בוגרט. 

תמי: אתה יודע שאני יכולה לסבול את הקפריזות המצ'ואיסטיות שלך, זה אפילו עוד חינני בעיניי. אבל אם אני אגלה שבגדת בי, זה נגמר. 

דודי: זה מה שאת חושבת? 

תמי: לא, אני רק מניחה את זה כאן. 

דודי: אין לך מושג, אה? אין לך מושג באיזה לופים אני. 

תמי: אם לא תספר לי אני גם לא אדע. 

דודי: אני לא מצליח. אני מרגיש שאת כל כך רחוקה ו... והכל, לא יודע... שחור. אני מוצא את עצמי יושב לבד, על הבר עם השדים המחורבנים שלי שאוכלים אותי מבפנים, כאילו לא היית שם בכלל. ואני... אני מרגיש שאני מאבד אותך, ואני מת מפחד.