פושעת
הדמויות: הוא והיא, שניהם בגיל העמידה
המקום: חדר ביקורים בכלא נשים
שולחן ושני כיסאות השולחן מחולק לשניים בקרש במרכזו.
בצד המבקרים – מאפרה.
היא במדי כלא יושבת בכיסא. תספורת פשוטה, לא מקושטת.
הוא נכנס, מתבונן סביבו, שולח מבט אל השוטרת, מתיישב על הכיסא. מסתכל בה. רגע דומיה. מוציא סיגריות מהכיס ומדליק אחת. מושיט לה את הסיגריה.

היא: (מטלטלת בראשה) אסור.

הוא: אה... (מכבה את הסיגריה)

היא: לא, לא. לך מותר.

הוא : אה... (הם מסתכלים זה בזו. הוא מציץ בשעונו, מסיר אותו מפרק ידו, מניח על השולחן) הם אמרו רק עשרים וחמש דקות. כי לא התנהגת בסדר.

היא: (צוחקת במרירות. רגע דומיה. איש אינו מעז לומר משהו) אז מה שלומכם?

הוא: חיים. עברנו דירה.

היא: למה?

הוא: בגלל הדיבורים. זה לא פשוט, תאמיני לי.

היא: מאמינה. לאן עברתם?

הוא: לאן! לאמא שלי. מה חשבת, בטח.

היא: בטח.

הוא: בלעדי אמא שלי... הייתי חותך ורידים.

היא: עכשיו יש לילדים דרך ארוכה לבית ספר.

הוא: מסתדרים. בינתיים. בשנה הבאה אני מעביר אותם לבית ספר אחר.

היא: למה?

הוא: למה. למה! גם כן בגלל הדיבורים. אלא מה? מה את יודעת איך הם סובלים! כל הילדים בשכונה! כולם יודעים! (היא מסתכלת קדימה, מדוכאת. אחרי שהייה)
השמנת, או מה?

היא: כן, נהייתי לגמרי רכיכה.

הוא: כן, כן.  הדיאטה הטובה של בית הסוהר. מוסיפים משקל.

היא: (אחרי שהייה) מה אומרים עליי הילדים?

הוא: כלום. על זה לא מדברים. יותר טוב כך.

היא: שונאים אותי?

הוא: לא יודע..

היא: שואלים עליי?

הוא: לא.

היא: שלחו לי דרישת שלום?

הוא: הם לא יודעים שבאתי הנה.

היא: למה לא?

הוא: (אחרי שהייה) כי אני אמרתי שמבחינתי את לא קיימת. מתה. ושאסור לדבר עלייך, לעולם. אני התגרשתי ממך. יודיעו לך עוד כמה ימים.

היא: למה את מבקר אותי?

הוא: כי אני לא מבין את זה. למה את עשית את זה. לא תופס. לא נכנס לי לראש. 15 שנות נישואים.

היא: (אחרי שהייה) גם אני בעצמי לא תופסת. (אחרי שהייה) לפני חמישה שבועות ניסיתי להתאבד.

הוא: אהה. ו...?

היא: תפסו אותי. נתנו לי טיפול רפואי, ואחר כך הכריחו אותי לנגב את הדם מהרצפה. ואחר כך שמו לי אזיקים והכניסו אותי לצינוק.

הוא: רוב המתאבדים בסך הכל עושים את עצמם. בכלל לא מתכוונים ברצינות.

היא: את זה אתה עוד תראה.

הוא: את רוצה שאני ארחם עלייך?

היא: לא, בטח שלא.

הוא: יש לכם הכל פה. טלוויזיה, פינג פונג ומים בברז. לשכב על התחת כל היום. קייטנה.

היא: כשיתנו לי חופשה אני אבוא לבקר אותך. באמצע הלילה.

הוא: (נותן מכה חזקה בשולחן) תפסיקי לקשקש!

היא: אתה מקשקש שטויות. אתה הכל אומר דברים ששמעת. אין לך מושג!

הוא: לי אין מושג?

היא: טלויזיה כל עשרה ימים. מחמש עד שמונה. כשמתנהגים בסדר. לפעמים ביום ראשון. דאלאס.

הוא: דאלאס זה ביום שלישי. בתשע שלושים וחמש.

היא: יש להם ווידיאו. מקליטים.

אה, גם ווידיאו יש להם. מה אמרתי לך? לי אין ווידיאו.

היא: (לא שמעה) דאלאס. יופי. נשים יפות. גברים יפים. תספורות יפות. בריכת שחייה.

הוא: גם זה בטח יהיה לכם עוד מעט.

היא: כן, הלוואי. דלי מים חמים ביום. זה הבריכה שלנו ואסלות פתוחות בתאים. בלי וילון. כלום. תמיד כשאני אוכלת אחת מהנשים הולכת, בשביל להרגיז, לאסלה.
יום אחד אני אגמור לה את הצורה. (דומייה ממושכת) אתה תצחק, אבל אחרי כמה שבועות קצת התרגלתי, פתאום חשבתי שאני חופשיה. חופשיה! אתה תופס? כאן בכלא. יותר טוב מאשר בבית.

הוא: השתגעת לגמרי.

היא: מה, אני קמה בדיוק בשש, בדיוק כמו בבית. בשבע מגישים לי ארוחת בוקר, לא קפה ממש, נכון, כמו בבית, אבל בכל זאת, משרתים אותי.
אחר כך אני עובדת את השמונה שעות שלי במכבסה, אחר כך יש לי מנוחה. ובבית? קודם לעשות ארוחת בוקר לכולכם, אחר כך לשלוח את הילדים לבית ספר, אחר כך לרוץ לעבודה, בצהריים הבייתה, לבשל, לדאוג לילדים, לנקות, לכבס, לעשות קניות. להכין ארוחת ערב, לשטוף כלים, לשרת אותך מקדימה ומאחורה, לתקן בגדים, בטלוויזיה כדורגל, אחר כך למיטה איתך. או שאתה הולך לשולחן הקבוע שלך בפאב וחוזר הבייתה כל כך שיכור, בשתיים עשרה וחצי ומעיר אותי... וכאן – שום חובות. שום אחריות.
להשמע, כמובן. להוראות. לציית. אבל אם יש בתא כמה נשים שמסתדרות איתך... כל הסופשבוע חופשי.. מרכלים.. משחקים. ומסביב אין שום גברים...

הוא: מה שאמרתי! גן עדן! קייטנה! בית הבראה! ולזה קוראים בית סוהר! זה עונש?! (קם בעצבים אליה, מחזיק לה את השיער..) פעם לא היו דברים כאלה! עונש מוות! פעם היו נותנים לך עונש מוות!

היא: היית מת!

הוא: (צועק) את רצית להרוג אותי! לרצוח!

היא: ששש... אל תצעק. אחרת יפסיקו את הביקור.

הוא: (עומד מולה, בא ללכת.) אני הולך, עוד יומיים יבואו להחתים אותך על הגירושים, תתנהגי יפה, אל תעשי בעיות.