שוסטר: יבוא!
[נכנסת הגברת מרקוס]
מרקוס: ערב טוב. גברת שוסטר?
שוסטר: זו אני. בבקשה להיכנס.
מרקוס: תודה. אני מצטערת על ההפרעה בשעה כל-כך מאוחרת…
שוסטר: אין דבר. בבקשה לשבת.
מרקוס: תודה. [יושבת] לא אגזול הרבה מזמנך, גברת שוסטר, אני באתי רק לברר משהו בקשר לבני, אלחנן מרקוס. הוא לומד בכיתה שלך.
שוסטר: אה, אלחנן מרקוס, ואת אמו. נעים לי מאוד. אלחנן מרקוס ילד חרוץ מאוד.
מרקוס: תודה. [פאוזה] העניין הוא בזה, שבימים האחרונים הילד חוזר הביתה ומספר דברים שקצת קשה לי להאמין בהם.
שוסטר: מרקוס? אבל הוא ילד כל-כך…
מרקוס: זהו שגם אני מאוד הופתעתי. ברור לי שהוא בודה דברים מהדמיון. ממש לא נעים לחזור על זה.
את בטח תצחקי. [פאוזה] הנה למשל לפני יומיים הוא חזר מבית-הספר וסיפר שבשיעור לגיאוגרפיה את, גברת שוסטר, לימדת אותם שכדור הארץ הוא שטוח.
(שוסטר מחייכת בנימוס)
מצחיק, לא?
)שוסטר ממשיכה לחייך בנימוס(
כלומר, מצחיק מה שילד מסוגל להמציא לו מהדמיון, כלומר…
)פאוזה(
ובכן, כמובן שלא את סיפרת להם את זה.
שוסטר )עדיין מחייכת בנימוס): אני סיפרתי.
מרקוס :)סליחה(? מנסה לצחוק (בדיחה טובה.
שוסטר: למה בדיחה?
מרקוס: כלומר, את באמת לימדת אותם שכדור הארץ הוא… שטוח?
שוסטר: שטוח.
(פאוזה(
מרקוס: העניין הוא… תרשי לי בבקשה להזכיר לך, גברת שוסטר, כולנו יודעים שכדור הארץ הוא עגול.
שוסטר: כולנו יודעים? מי זה "כולנו יודעים"? אני, למשל, לא יודעת.
מרקוס: הו.
שוסטר: מפני שתרשי לי לשאול אותך בבקשה שאלה פשוטה: אם כדור הארץ עגול, איך ייתכן שהאנשים
החיים בצד השני של הכדור הולכים עם הראש למטה והרגליים למעלה ולא נופלים לשמים?
מרקוס: טוב, כל ילד יודע ש"למעלה" ו"למטה" זה מושגים יחסיים.
שוסטר: "מושגים יחסיים" – מה זה? גברת מרקוס, למה לתקוע סתם מלים מעורפלות? אני שואלת שאלה פשוטה: איך אנשים הולכים עם הראש למטה והרגליים למעלה ולא נופלים, ואת עונה לי "מושגים יחסיים". מה אני, ילדה קטנה? ציפור?
מרקוס: זה כוח המשיכה של האדמה…
שוסטר: [מתחילה להתרגז] את מסתבכת עם המושגים היחסיים שלך, גברת מרקוס.
[פאוזה]
מרקוס: תסלחי לי מאוד, גברת שוסטר, אבל אם זה ככה, אז איך בכל זאת הולכים האנשים באוסטרליה ולא נופלים?
שוסטר: פשוט מאוד: הארץ היא שטוחה.
[פאוזה]
מרקוס: מתברר שהילד לא המציא את הדברים מהדמיון.
שוסטר: אלחנן? אלחנן מרקוס ילד חרוץ ונבון. מה לעשות, אני לא מרגישה שאני חיה על כדור, מצטערת.
ובינינו לבין עצמנו, גברת מרקוס, את אומרת "איך הולכים האנשים באוסטרליה". את ראית פעם את אוסטרליה?
מרקוס: לא.
שוסטר: את בדקת אם יש בכלל אוסטרליה?
מרקוס: מה זאת אומרת "אם יש אוסטרליה"?
שוסטר: כן כן, מה ששמעת, "אם יש אוסטרליה". כי מי מספר לנו על אוסטרליה, מי מפיץ מפות של אוסטרליה, חומר על אוסטרליה, מי מנסה לשכנע אותנו שיש מקום כמו אוסטרליה? – השגרירות האוסטרלית. והם הרי לא אובייקטיביים, הם אוסטרלים.
מרקוס: תסלחי לי מאוד, גברת שוסטר, מה שאמרת לגבי כדור הארץ אני מודה שיש בזה משהו, אבל לגבי אוסטרליה, באמת.
שוסטר: אני לא אומרת שיש אוסטרליה ואני לא אומרת שאין אוסטרליה, אני לא חקרתי בעניין, אבל לקבל את מה שמוכרים לי כדבר מובן מאליו, את זה אני לא מוכנה.
מרקוס: זה לא רק ספרים ומפות, גברת שוסטר, אנשים היו שם.
שוסטר: איפה?
מרקוס: באוסטרליה.
שוסטר: איך הם יודעים?
מרקוס: מה פירוש איך? הם עלו על המטוס לאוסטרליה והגיעו לאוסטרליה.
שוסטר: ומניין להם שהם הגיעו לאוסטרליה?
מרקוס: אמרו להם.
שוסטר: אמרו להם! ומי אמר להם?
מרקוס: האוסטרלים.
שוסטר: זהו בדיוק, אלא מה חיכית שהאוסטרלים יגידו להם? הם אומרים ואני צריכה להאמין, מה? בא אלי בן-אדם, אומר שהוא דוקטור, ואולי הוא לא דוקטור אלא דקורטור? בכלל, כל אוסטרליה נראית לי כמו שיבוש של אוסטריה, שיבוש שאף אחד משום"מה לא טורח לתקן אותו, למרות שגם אוסטריה זה עסק די מפוקפק.
מרקוס: לומר לך את האמת, גברת שוסטר, בקשר לכדור הארץ, אם הוא עגול או שטוח, את אמרת דברים ונימוקים שגם אני עצמי לא פעם חשבתי, אבל איכשהו היה לי לא נעים להגיד. למה אני צריכה להיות הראשונה שאצעק שטוח בשעה שכולם צועקים עגול?. קחי את הפיזיקה למשל, ממש שטויות. אי-אפשר להבין, ואין מה להבין. כי השכל שלי אומר לי כל הזמן, רמאות, רמאות, ואני, למרות שלא למדתי אף
פעם פיזיקה, יצא לי להכיר פעם פיזיקאי אחד עם זקן קטן ועיניים של רמאי. ואני, כשאני מסתכלת למישהו בעיניים, אני רואה אם הוא רמאי או לא, ולפיזיקאי הזה אני לא הייתי חותמת על שטרות.
שוסטר: וזהו בדיוק מה שאני אומרת גם על אוסטרליה.
מרקוס: או, אז בקשר לאוסטרליה קצת יותר קשה לי לקבל את זה. בכל זאת, אוסטרליה.
שוסטר: והרי כבר אמרתי לך…
מרקוס: כן, וההוכחות, כמו שכבר אמרת, מאוד לא אובייקטיביות. בכל אופן, אם אין אוסטרליה…
שוסטר: אין! אין!
מרקוס: זהו, אני אומרת שאין. לעומת זה את השמעת איזה פקפוק לגבי אוסטריה, ואת זה אני כבר לא יכולה בשום אופן לקבל. קודם כל אוסטריה יותר קרובה, אבל הדבר הכי חשוב זה שיש לי בן-דוד באוסטריה.
שוסטר: ככה הוא אומר!
מרקוס נכון שהוא אומר, אבל הוא לא האדם שישקר, הוא בן-דודי.
שוסטר: מי מדבר על שקר? מדובר על טעויות. אולי הוא אמר לך משהו אחר ואת בלבלת את זה עם אוסטריה? אולי הוא סיפר לך שהוא שמע קונצרט עם דוד אויסטרך?
מרקוס: אוסטריה, הוא גר באוסטריה.
שוסטר: ואולי הוא סיפר לך שהוא אכל אויסטר?
מרקוס: אויסטר?
שוסטר: אויסטר. צדפה. את יודעת, אויסטר.
מרקוס: הוא גר באוסטריה, גברת שוסטר. יש לי בן-דוד באוסטריה. אני יכולה להראות לך מכתבים ממנו.
שוסטר: אל תראי לי. לי לא מוכיחים כלום כשמראים לי.
מרקוס: תראי, מה שקשור לכדור הארץ וגם לאוסטרליה, אני מסכימה איתך בלב חפץ. והיות שאת התחלת לדבר על זה, אני יכולה לגלות לך שגם אני עצמי פקפקתי לא פעם בכל מיני מקומות רחוקים כמו אלסקה, אוסטרליה, והאמת – אפילו טורקיה. כי מה קורה? באים אנשים ומספרים, עיתונים כותבים, עושים רעש גדול, והאדם איכשהו נסחף עם כל הרעש ומאבד את חוש הביקורת ולא עוצר את עצמו אפילו רגע אחד כדי לשאול: מה פירוש טורקיה? בכלל, אני חשדנית גדולה לגבי גיאוגרפיה. הכל הרים
וגבעות ונהרות, ומפעם לפעם יש גם ים. זה מדע? זה נוף.
שוסטר: גם אוסטריה קשקוש.
מרקוס: זהו שבקשר לאוסטריה יש העניין עם בן-דודי, בן-דודי…
שוסטר: הוא סיפר לך שהוא אכל אויסטר. אויסטר הוא אכל.
מרקוס: הבולים על המכתבים מאוסטריה.
שוסטר: אלה יכולים להיות בולים איטלקיים על אויסטרים.
מרקוס: יש בכלל אויסטר?
שוסטר: אין אויסטר.
מרקוס :אז על מה סיפר בן-דודי?
שוסטר: אני יודעת? אולי על שוסטר, והתחלף לך באויסטר?
מרקוס: שוסטר? מה פתאום שוסטר? מי זה שוסטר?
שוסטר: שוסטר זו אני.
מרקוס: הו.
[פאוזה]
שוסטר.
שוסטר: כן, שוסטר. את רואה בעצמך כמה שהכל פשוט, ואיך שהכל מתחבר יחד, אם רק יש אומץ לחשוב בהיגיון ולשאול את השאלות הנכונות. ככה זה במדע המודרני, כמה שלא הולכים מסביב מגיעים בסוף אלי. וזה גם מה שאני מלמדת את התלמידים שלי. אני מלמדת אותם ששוסטר. וכשהם גדלים ויוצאים מבית-הספר הם יודעים ששוסטר.
מרקוס: אני ממש מודה לך, גברת שוסטר, שמחתי להכיר, וסליחה על ההפרעה.
שוסטר:  על לא דבר, גברת מרקוס. ילד חרוץ מאוד, אלחנן מרקוס, תמסרי לו בשמי ששוסטר.
מרקוס : כמובן. לילה טוב. [יוצאת]