החטאים

סרט: החטאים
בימוי: אבי נשר
רקע: סופי באה לבקר את אנה בבית החולים
הוסיפה למאגר: מיכל צוקרמן 

ספי:
מצטערת שהגעתי באיחור
ננה:
נו באמת, יוספה, לא היית צריכה. אם אמרתי שאני יגיע היום בערב לבית שלהם אז אני יגיע היום בערב לבית שלהם. אני לא צריכה שייקחו אותי ביד.
ספי:
איזה נודניקית את.
(ספי מתיישבת)
ספי:
איך את מרגישה?
ננה:
כיף!
ספי:
את תתגברי. את יודעת, אני יודעת.
ננה:
נו, תעשי לי טובה, תחזיקי את הטקסט הצפוי אצלך, זה סתם רעש.
ספי:
מה את קוראת?
ננה:
מטריף אותי מה זה העניין הזה של אבות אכלו בוסר, שיניי בנים או בנות תקהינה, אז גנבתי לירמי את הספר הזה של איינשטיין. תשמעי איזה הסבר מדעי נותן פה יהושע הפרוע למה זה גורל: "הכל נקבע מראש, ההתחלה והסוף, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם. לחרק, לכוכב, לבני האדם, כולם רוקדים לפי אותה מנגינה מסתורית שמנגן אותה מרחוק חלילן נעלם." אז לפי זה, על הידיים של אבא יש דם של ילד קטן, ועכשיו החלילן הנעלם ידאג שאני אשלם את המחיר.
ספי:
ננה, עם כל הכבוד לאיינשטיין ולשיניים וחניכיים, את מעשנת שלוש קופסאות ביום כבר הרבה שנים, אז לפני שאת מחליטה לחזור בתשובה או ללמוד חליל...
ננה:
ולשאלתך איך אני מרגישה, אז עד שהגעת הנה גם הרגשתי הרבה יותר טוב וגם הייתי הכי חתיכה באגף.
ספי:
עוד פעם את מתחילה?
ננה:
את יודעת מה הזיכרון הראשון שלי ממך? שהביאו אותך הביתה מבית החולים היית כל כך יפה, זה כל כך עיצבן, שנכנסתי לעריסה שלך והשתנתי עליך. אמרתי לאמא ואבא שברח לי.
ספי:
למה?
ננה:
למה? לא יודעת, הלחצת אותי. פחדתי שלא יאהבו אותי יותר או משהו
ספי:
אני הלחצתי אותך? את עם השכל 200 איי-קיו שלך, שתמיד הרגשתי הכי טיפשה וקטנה ואפורה ולא קיימת...
ננה:
טוב, די לבלבל את המוח תשמרי את זה להספד שלי, טוב?
ספי:
ברור שיום אחד תכתבי את המחזה הכי טוב שנכתב אי פעם...
ננה:
די! את באמת מתחילה לעצבן, תיזהרי.
ספי:
אבל את לא הולכת להשתין עלי עכשיו, נכון?
ננה:
לא יודעת. נראה כמה מעצבנת תהיי.
(תוך כדי ננה מחפשת את שקיות ההקאה שלה)
ספי:
מה קרה...
ננה:
ראית את שקיות ההקאה שלי?
(ספי מצביעה עליהן ומביאה אותן לננה)
ננה:
תעשי לי טובה אם אני מתחילה להקיא תעמדי בכניסה שאף אחד לא יראה. לא נעים.
ספי:
ואני הפולנייה. תקיאי כמה שאת רוצה, רק שלא...
ננה:
לא אשתין עליך.
ספי:
בדיוק. ירמי יודע שהוא צריך להחזיר אותך בערב מההורים?
ננה:
כן, כן. מזל שהוא לא פה. כל דבר שקשור לחיים האמיתיים מגעיל אותו. דם, הקאות, שערות ברגליים...
גברים... לא הברקה. מה עם החבר ז'לינסקי? עשה איזה מהלך?
ספי:
לא בדיוק.
ננה:
מה זה לא בדיוק? עשה או לא עשה?
ספי:
אני לא יודעת אם זה מהלך או...
ננה:
או מה? פלירטוט?
ספי:
לא יודעת.
ננה:
את לא יודעת לזהות פלירטוט? יוספה, מה הסיפור שלך עם בנים? את באמת חושבת שאם לרגע אחד
תרשי לעצמך לחוות קצת רגש זה יהרוס לך את הפוקוס במוזיקה? זה מטורף. טוב, נו, אז איך הז'לינסקי הזה נראה?
ספי:
בסדר.
ננה:
זהו? רק בסדר?
ספי:
לא, בסדר. נראה טוב. קצת נשי.
ננה:
נו, נשי זה מצוין. אם כל הגברים היו קצת יותר נשיים, העולם היה מקום יותר טוב.
ספי:
הוא הזמין אותי לפולין להופיע איתו בקונצרט.
ננה:
אוקיי. אז אם את נוסעת לפולין עם איזה חתיך ארי שזהותו המינית מעורפלת ומטרותיו לא ברורות, אני מברכת ומצדיעה, אני רק מבקשת פולורואידים של הסקס הקינקי.
ספי:
תפסיקי כבר, נודניקית.
ננה:
למה? תניחי לי פולורואידים על המצבה.
ספי:
אני לא רוצה לשמוע דיבורי מצבה יותר, בסדר? חוץ מזה, אם התיאוריה הייתה שיניי בנות תקהינה ולכן גורלך נחרץ, אז הכל בסדר ואת פטורה מהעונש כי אבא לא רצח אף אחד. שמעת אותו.
ננה:
ואת מאמינה לו באמת?
ספי:
כן.
ננה:
יוספה, את תשמרי על עצמך שם, נכון?
ספי:
תפסיקי להלחיץ.