נכנסת ויולה.
ויולה: הגבירה הנכבדה של הבית, מי היא?
אוליוויה: דבּר אלַי, אני אענה בשמה. מה רצונך?
ויולה: יפהפיה זוהרת, נדירה, שאין דומה לה – אנא הגידו לי אם זוהי גבירת הבית, כי אני מעולם לא ראיתי אותה. חבל לי לבזבז את הנאום שלי: כי חוץ מזה שהוא מנוסח להפליא, טרחתי והתייגעתי לא מעט לִלְמוֹד אותו בעל פֶּה. יפהפיות טובות, אל תתנו לי להתבזוֹת; אני רגיש מאד, והזדוֹן הפעוט ביותר
פוגע בי.
אוליוויה: מאיפה אתה בא, אדוני?
ויולה: אני לא יכול לומר הרבה יותר ממה ששיננתי, והשאלה הזאת היא לא בַּתפקיד שלי. ענוגה שכמוך, תני לי ערובה מספקת שאת גבירת הבית, כדי שאוכל להתקדם בַּנאום שלי.
אוליוויה: אתה שחקן?
ויולה: לא, לב נִשְגב שלי; ובכל זאת, במלתעות הרֶשע אני נשבע, אני לא מה שאני
משחק. את היא גבירת הבית?
אוליוויה: אם איני מנשלת את עצמי, זו אני.
ויולה: אם את היא, את בהחלט מנשלת את עצמך: כי את מה שזכותך להעניק אסור לך לשמור. אבל
אני חורג מגבולות התפקיד שלי. אני אפתח בִּנְאוּם שבחייך, ואז אציג לך את לב השליחוּת שלי.
אוליוויה: תגיע לחלק החשוב: אני מוחלת לך על השֶבח.
ויולה: חבל, טרחתי לא מעט ללמוד את זה, וזה פיוטי.
אוליוויה: אז סביר שזה מזויף; בבקשה שְמוֹר את זה לעצמך. שמעתי שהיית חצוף בַּשערים שלי,
והרשיתי לך להיכנס בעיקר על מנת להתרשם ממך ופחות בכדי לשמוע אותך. אם אתה מטורף, לֵך; אם
אתה שפוי, קצֵר. אני לא חולת יָרֵחַ להיכנס לדו-שיח הזוּי.
מריה: אתה מוכן להרים מִפְרש, אדוני? הכיוון שלך הוא שָמָה.
ויולה: לא, נערת סיפון טובה, אני אעגון פה עוד קצת. (לאוליוויה) תרככי לי בטובך את הענקית שלך,
גברתי! אמרי לי מה שבדעתך, אני שליח.
אוליוויה: יש לך בוודאי משהו מפלצתי למסור, אם לשפוט לפי הגינונים המחרידים. אמוֹר את ההודעה
שלך.
ויולה: היא נוגעת לְאוזְנך בלבד. אני לא מביא הצהרת מלחמה, ולא תביעה לתַשְלוּם. אני אוחז עלה של
זית בידי; המלים שלי מלאות שלום ורוֹגַע.
אוליוויה: בכל זאת הִתְחַלְתָ בְּגסוּת ורעש. מי אתה? מה אתה רוצה?
ויולה: את הגסוּת שצצה בי למדתי מקבּלת-הפנים שזכיתי בה. מי אני, ומה אני רוצֶה, זה כּמוּס ומוּצְנע
כמו בּתוּלים; לאוזנַייך, קוֹדש; לכל אוזן אחרת – טוּמאה.

אוליוויה: הַשאירו לנו את המקום לבד; נשמע את הקוֹדש הזה.
(יוצאים מריה והמלווים)
עכשיו, אדוני, מה הדְרָשָה שלך?
ויולה: המתוקה מכל גבירה –
אוליוויה: תורָה מלאה נחמה, ויש הרבה מה לומר בעדה. איפה שוכנים כּתבַי הקודש שלך?
ויולה: בְּחֵיק אוֹרְסִינוֹ.
אוליוויה: בַּחֵיק שלו? באיזה פֶּרק של החֵיק?
ויולה: אם לענות לפי שיטתך, בפרק א' של הלב שלו.
אוליוויה: אה קראתי אותו. הכל דברי כּפירה. אין לךָ מה לומר יותר?
ויולה: גברת טובה, תני לי לראות את פנייך.
אוליוויה: יש לך הוראה מאדונְךָ לשאת ולתת עם הפּנים שלי? עכשיו אתה חורג מן הכּתוּב, אבל נפשיל
את המסך ונַרְאה לך את התמונה. (מסירה את צעיפה) תִראה, אדוני, זה דיוקן מעודכן שלי. הוא לא עשוי
טוב?
ויולה: עשוי למופת, אם אלוהים עשה הכל.
אוליוויה: הצבע עמיד, אדוני; הוא ישרוד בַּרוח ובַגשם.
ויולה: מיזוג מושלם של יופי; האדום
והלבן צוּירוּ בְּיד אָמָּן
בוטחת ורכָּה של אִמא טֶבע.
גברת, אין אכזרית ממך אם אֶת
הנוֹי הזה תִקְחי אִתך לַקֶּבר
ולא תשאירי לַעולם הזה
אף הֶעתֵּק.
אוליוויה: הו אדוני, אני לא אהיה קְשת-לב עד כדי כך: אני אשאיר רְשימות-מְלאי שונוֹת של היופי שלי.
הוא יקוּטְלג, וכל פָּריט וחלקיק יצוֹרף בְּתוֹר נִסְפּח לַצוואה שלי, למשל: שתי שפתיים, אדומות למדי; שתי
עיניים, אפורות, כולל עפעפיים; אחד צוואר, אחד סנטר, וכולֵי וכולֵי. אתה נִשְלחְתָ הֵנה בתור שמאי שלי ?
ויולה: אני רואֶה טוב מה אַת. אַת גֵאָה
מִדַּי; אבל גם אם היית גאה
כמו השטן – כִּפְליים! – את יפה.

מושלי ואדוני אוהב אותך.
הו אהבה כזאת - היא ראויה
להֵיענוֹת, גם לוּ היית אֵלת
היופי בעצמה.
אוליוויה: איך הוא אוהב
אותי?
ויולה: בְּהִמְנונים, בְּיָם דְמעות,
בְּרעם של גניחות, באֲנָקוֹת
של אש.
אוליוויה: ידוּע לַאדון שלך
מה דעתי פה. לאהוב אותו
אינני יכולה. אני סבורה
שהוא יָשר, אין לי ספק שהוא
אציל, רב נכסים, צעיר, טהור,
ללא רבב; כולם מעריכים
אותו כְּאיש נדיב, משכיל, אמיץ,
במימדים ובְצוּרָה-מִטֶבע
נאֶה לַעין. אבל לאהוב
אותו אינני יכולה. מִזְמן
צריך היה כבר להשלים עם זה.
ויולה: אילו אני הייתי אוהבך
כמו אדוני, בְּלהבה כזאת,
בְּסֶבל, בְּחיים של מוות, לא
הייתי מקבל בְּהִגיון
את הסירוב שלך. נִבְצר היה

מבִּינתי לתפוש אותו.
אוליוויה: כן, מה
הייתָ אז עושֶה?
ויולה: מקים בִּקְתת
עץ ערבה על סף דלתך, קורא
לנשמתי אשר בתוך הבית;
ומשרבט בלב נִכְנע סונֵטוֹת
לאהוּבה סונֵטֶת, ומְזַמֵר
אותן בקול רם באישון הלילה;
צועק אל הגבעות המהדהדות
את שמֵך, כּופה על הפטפטנית
הרכלנית של האוויר, בּת הֵד,
לקרוא "אוֹלִי-וִוי-יָה!" הוֹ לא היתה
לך מנוּחה בֵּין ארץ ואוויר
לִפְנֵי שתַחְמלי על נִשמתִי!
אוליוויה: אתה יכולת לעשות הרבה.
מה המוצָא שלך?
ויולה: גבוה מנְסיבּות חיי כּיום,
אבל מעמדִי הוא טוב: אני
איש מַעֲלָה.
אוליוויה: חזוֹר לאדונְך
שוּב. לאהוב אותו לא יכולה.
שלא יִשְלח עוד - אלא אִם, נגיד,
אתה תשוּב אלַי, לומר לי איך
הגיב. שלום לך. אני מודה
לך על טִרְחתך. בַּזבּז את זה

בשמי.
ויולה: איני שליח בתשלוּם,
גברתי; שמרי על הארנק שלך.
לא לי, לאדוני חסר פיצוי.
אם תאהבי איש, הלוואי יהיה
לו לב של אבן, ולהט לבך -
כמו זה של אדוני – רק יִיתקֵל
בְּבוז. שלום, אכזריוּת יפָה.
יוצאת.
אוליוויה: "מה המוצָא שלך?"
"גבוה מנסיבות חיי כיום,
אבל מעמדִי הוא טוב: אני
איש מעלה." על זה אני חותמת!
פניךָ, דיבּוּרְך, כל איבריך,
פעולותיך, נשמתך – הכל
ביחד שֶלֶט אצוּלה כּפוּל.
די, לא להיסחף, לא! תֵרגְעי!
אם האדון היה כמו המְשרֵת –
מה זה? כל כך מהר אפשר
להידבק בַּמגפה? נדמה לי
שאני חשה איך כל השְלֵמוּת
של הצעיר הזה זוחלת כבר
אל תוך עינַי, סמוּיה וּבִגְנֵיבָה.
טוב, שיהיה. מַלְוֹולְיוֹ, הנה!