המפקדת

מחוץ למשרד מחלקה 3
צליל יוצאת נסערת מהמשרד אחרי השיחה עם נועה. צימר, שיושבת בחוץ ומעשנת, קולטת שמשהו עובר עליה.

צימר:
מה יש? שכחת את שר הביטחון במלחמת ההתשה?

צליל:
עזבי אותי עכשיו, אוקיי?

צימר:
מה עובר עליך?

צליל:
מה אכפת לך?

צימר (מעמידה פני נעלבת):
הלו, זה שאני עושה בדיחות לא אומר שאין לי לב

צליל:
סליחה... סתם, דיברתי עם נועה על איזו חיילת. לא הגענו להסכמה.

צימר:
זאתי עם הנשק?

צליל:
כן, חגית. היא חייבת לצאת הביתה, אח שלה בסכנת חיים, אבל זה לא חתונה או לוויה אז...

צימר:
שטויות, תחתמי לה את.

צליל (מביטה בצימר בהלם):
זה דורש אישור קצינה.

צימר (ממחישה בתנועות ידיים כאילו היא ילדה)
תחתמי. לה. את. בתור. הקצינה.

צליל:
אבל אני לא.

צימר:
בסדר. את תהיי, לא?

צליל:
כן...

צימר:
ואמרת שזה חיים ומוות.

צליל:
כן... אבל אם יגלו...

צימר:
ואם יגלו שלא שיחררת, ואז אח שלה ימות?

צליל:
נכון.

צימר:
עזבי ברמה הצה"לית, ברמה שלך כמפקדת.
תחשבי מה הדבר הכי נכון לעשות כקצינה לעתיד בצבא ההגנה לישראל

צליל:
כן, כאילו את צודקת.

צימר:
ערך חיי אדם, מכירה? הערך הראשון בספר?

צליל:
כן ברור. אבל... פשוט זה לא בסמכותי...

צימר:
צודקת. זה לא בסמכותך... זה בחובתך.
(צליל מביטה בצימר במבט מלא יראה. צימר לוקחת שאיפה ארוכה וכבדת ראש מהסיגריה)