מיזרי

אנני:
אני מצטערת פול, זה לחלוטין לא טוב

פול:
מה?

אנני:
תאלץ להתחיל את הכל מחדש, זה לא מתאים לך לכתוב ככה, פול, מה שכתבת פשוט לא הוגן

פול:
לא הוגן?

אנני:
כשהייתי ילדה הכי אהבתי לראות את הסרטים בהמשכים של יום שבת.

פול:
סרטי מתח.

אנני:
נכון, (מתעצבנת) קראו לזה גם סדרות (באנגלית נאמר –סידרתי- כמו רוצח סידרתי ויש כפל משמעות) אני לא מפגרת תדע לך.
בכל מקרה הכי אהבתי את "איש החללית". והיה פרק אחד בלי בלמים, והרעים דחפו אותו למכונית בדרך הררית, עילפו אותו, ריתכו את הדלתות ותלשו את הברקסים שלא יוכל לצאת, ושלחו אותו למות.
ואז פתאום הוא התעורר וניסה לנווט וניסה לצאת, אבל המכונית עפה מהצוק, לפני שהוא הספיק לצאת, והמכונית נהרסה ובערה כולה.
ואני כל כך התרגשתי בפרק הזה והתעצבנתי.
וברור שבשבוע שאחרי זה הייתי הראשונה בתור לקולנוע
ותמיד התחילו עם הסוף של השבוע שעבר, אז רואים את המכונית מתדרדרת ורואים את הקצה של הצוק ורואים את איש החללית מנסה לצאת.
ורגע לפני שהמכונית עפה מהצוק הוא משתחרר וקופץ החוצה.
וכל הילדים מחאו כפיים.
רק אני לא. אני עמדתי והתחלתי לצעוק: זה לא מה שקרה בשבוע שעבר! הזיכרון של כולכם דפוק? רימו אותנו! זה לא הוגן! הוא בכלל לא יצא מהמכונית המזדיינת!

פול:
אבל תמיד רימו ככה במותחנים בהמשכים

אנני:
אבל לא אתה, לא בסיפור שלי של מיזרי