לצחוק בפראות

לצחוק בפראות
כריסטופר דוראנג

אני רוצה לדבר אתכם על החיים. פשוט יותר מדי קשה לחיות, לא? ולנסות לתפקד? וכל האנשים האלה שכל הזמן צריך להתמודד אתם. ניסיתי לקנות קופסת טונה בסופרמרקט, ואיזה איש אחד עמד בדיוק מול המדף של הקופסאות טונה, אז חיכיתי קצת שהוא יזוז, והוא לא זז – הוא עמד שם והסתכל על הטונה, אבל זה לקח לו ממש המון זמן, הוא עמד שם וקרא את הרשימת מרכיבים על כל קופסא כאילו שהוא קורא איזה ספר, ספר די משעמם אם תשאלו אותי, אבל אף אחד כמובן לא שאל אותי. אז חיכיתי, די הרבה זמן, והוא לא זז, ואני לא יכולתי להגיע לטונה, וחשבתי שאולי אני פשוט אבקש ממנו לזוז, אבל הוא נראה לי כל כך אטום, שהוא לא הרגיש לבד שאני רוצה לעבור, שהתחלתי לפחד שזה לא יעזור, שזה בכלל לא יעזור לי אם אני אבקש ממנו, כי הוא בטח יגיד לי משהו כמו "אני אזוז כשיבוא לי לזוז, יא חתיכת נודניקית מכוערת". ואז מה הייתי עושה?
אז התחלתי לבכות מרוב ייאוש. בשקט, בשביל לא להפריע לאף אחד בסביבה, אבל למרות שיבבתי ברכות, האיש המטומטם הזה לא קלט שאני צריכה לעקוף אותו בשביל להגיע כבר לקופסת טונה המזדיינת, אנשים הם כל כך אטומים, אני שונאת אותם, אז הרמתי את היד והבאתי לו אגרוף על הראש בשיא הכוח וצרחתי: "אולי בבקשה ממך תזוז כבר, יא חתיכת חרא!"
והאיש נפל לרצפה ונראה הרוס לגמרי, ואיזה ילד בסביבה התחיל לבכות ואני עדיין בכיתי וכבר לא יכולתי לתאר לעצמי שום שימוש אפשרי בטונה הזאת עכשיו, אז צעקתי על הילד שיפסיק לבכות – זה כבר משך אלי יותר מדי תשומת לב – ורצתי החוצה וחשבתי לעצמי שאני אקח מונית ואסע למוזיאון, אני צריכה להיות מוקפת בתרבות כרגע, לא בטונה.