דג התשוקה

סרט:  דג התשוקה
במאי: ג'ון סיילס
רקע: נינה יושבת עם קבוצת חברות שחקניות ומספרת על ההתחלה שלה כשחקנית.

נינה:
"לא רציתי את הבדיקה הפולשנית".
ארבע שנים גוועתי ברעב בניו יורק.
זו הייתה הפריצה הגדולה הראשונה שלי.
הפיצ'ר הראשון שלי, סרט בתקציב זעום על אנשים שנלקחים לחללית של חוצנים
ועוברים בדיקות גופניות מקיפות בניגוד לרצונם.
אני נכנסת לאודישן והבמאי ממש רציני ומסתורי, הוא מבקש ממני לשבת בעיניים עצומות ולעלות
אסוציאציות ואז אנחנו עושים אלתורים על זה שהחייזרים מייצגים את הפחדים הכי גדולים שלנו, וזה
אדיר, סוף סוף משחק אמיתי.
והם מודיעים לי לפני שאני עוזבת שקיבלתי את התפקיד.
אני עוד לא יודעת מה התפקיד אבל אני כל כך מתרגשת בגלל שזה סרט באורך מלא, זה לא סרט
סטודנטים או משהו... טוב אז הסוכן נותן לי את התסריט ואני מחפשת בו את מרגרט. התפקיד שהם אמרו שקיבלתי ויש לי מרקר צהוב ביד, והוא מתייבש ולבסוף אני מוצאת עמוד אחד בלבד עם פינה מקופלת. אני בקבוצת טיפול של אנשים שעברו בדיקה גופנית אצל החוצנים. ויש לי רק שורה אחת.
"לא רציתי את הבדיקה הפולשנית הזאת"
אבל אני מקצוענית, נכון?
התכוננתי. היה לי רקע על האישה, ידעתי שהיא הייתה אצל הספרית לפני שהיא באה לקבוצת הטיפול,
ידעתי שהיא לא בוטחת בבחור שישב לידה בקבוצת הטיפול, ידעתי שהיא הדליקה את הטלוויזיה ברגע שחזרה לדירה שלה רק בשביל שיהיה קול ברקע, ואפילו ביקשתי מחבר שלי, ממי שהיה אז חבר שלי, עם מדחום... אתן יודעות... בשביל הזיכרון חושים, נכון?
הייתי מקצועית לגמרי ומוכנה.
סוף סוף מגיע הזמן לצלם את הסצנה. והם מצלמים טייק אחד של Open Shot ועוצרים לפני השורה
שלי, פחדתי שהם יחתכו לי את התפקיד. הם עוברים לצילומי Reaction shot, צילומי –    CLOSE UP.
מה שאומר שאני צריכה לצאת החוצה כי המצלמה ממוקמת בדיוק איפה שעומד הכיסא שלי.
טוב עד שהם מגיעים אלי, הצוות עצבני כי השעה מאוחרת והם לא שייכים לאיגוד ולא מקבלים תוספת על שעות נוספות. השחקן הראשי הלך, יש לו תור לפסיכולוג ואני... אני לבד... אני בוהה בחתיכת סרט הדבקה שדבוק למעמד ליד המצלמה, והבמאי אומר:
"אוקי, בואו ננסה כמה פעמים בלי הפסקה ותראי לי כמה צבעים שונים"
(נינה אומרת 4 פעמים את השורה בכמה צורות עם דגש על מילים שונות)
"לא רציתי את הבדיקה  הפולשנית הזאת"
זה היה הכל.